ע ד יי ם מ ה ר ח ו ר ב
"ויאמר ד' אל משה: אמור לבני ישראל: אתם עם קשה-עורף; רגע אחד אעלה בקרבך וכליתיך; ועתה הורד עדייך מעליך ואדע מה אעשה לך. ויתנצלו בני ישראל את עדיים מהר חורב" (שמות, לג, ה, ו,).
בפסוק הקודם התבשר העם, כי - כאקורד אחרון של פרשת העגל - יהיה זה מלאך שילווה אותם בדרך, ולא השם בכבודו ובעצמו, "כי עם קשה עורף אתה, פן אכלך בדרך. וישמע העם את הדבר הרע הזה ויתאבלו ולא שתו איש עדיו עליו" (שם,שם ד). כתוצאה מכך הם לא שמו את עדיים עליהם וגם נצטוו להסירם. בשני הפסוקים מופיע שלוש פעמים המלה עדי ופעמיים הביטוי "עם קשה עורף".
נראים הדברים שכדאי לברר מה פירוש המלה "עדי" ומה מסתתר מאחורי המונח המאפיין את עם ישראל מאז ועד היום "עם קשה עורף".
עדי בעברית של יום-יום פירושה תכשיט. ואכן, כך מפרשו רבנו סעדיה גאון וכן רשב"ם. אך עדיין לא ברור איזה תכשיט. אונקלוס מתרגם "תיקון זיניה" שמובנו כלי זין, כלומר נשק.
רמב"ן מסביר פירוש זה, (המופיע גם במדרש רבה) בכך, שהם זכו, בסיני, בעת מתן תורה, ביכולת רוחנית להינצל ממלאך המות, "והם שמותיו של הקב"ה" וזה שיחרר אתם מכל פגע רע של מלאך המות, כמו שדרשו "חרות על הלוחות" (לב, טז) - חירות ממלאך המות.
עתה נשללה מהם יכולת זו ולפי הרמב"ן "ישראל קיבלו עליהם את המיתה ברצון נפשם מפני עונש העגל וזה תשובה גדולה וחרטה בחטאם". גם ספורנו מדבר על "אותה הכנה רוחנית, הנתונה לך באותו מעמד הנכבד". הוא מדגיש כי הם נתבקשו להוריד ( את העדי) כי אין הקב"ה לוקח בחזרה מתנה שנתן, בלי הסכמת המקבל.
יונתן בן עוזיאל מתרגם-מפרש שמדובר בכלי נשק שניתן להם בסיני ו"השם הגדול והקדוש חקוק ומפורש עליו". קודם לכן, על הפסוק "כי פרעה אהרן ", מגלה יב"ע כי הכוונה ל"כתר הקדוש שהיה בראשיהם והשם הנכבד חקוק עליו". לפי זה יוצא שהעדי, שהוא "כלי זין", היה כתר שהיה בראשם. על שני כתרים כ"עדי" מדבר גם התלמוד (שבת פ"ח) ורש"י כאן מביאו על הפסוק, מבלי להזכיר כי אלה הם "כלי זין". ולדברי התוספות (שם, בתלמוד) הכתרים "של הוד היו" ומזה קרן לאחר מכן עור פניו של משה...
אבן עזרא חוזר לפשט לפי הלשון ואומר (בפירושו הקצר) "שפשטו בגדי תפארת ולבשו בגדי אבל כל ימיהם"; או (בפירוש הארוך) "בגדי תפארת ותכשיטיהם, כמו הנזמים והטבעות, על דרך "ואעדך עדי" (יחזקאל ט"ז, יא), כי התאבלו על דבר העגל".
רבנו חננאל (המצטט את רבנו בחיי) מדבר אף הוא על בגדים, אבל מוסיף, כי "הם המלבושים שלהם, שנזרק עליהם דם הברית והוא דם הקרבנות שהקריבו הבכורות בסיני ונקראו "עדי" לישראל ותפארת וכבוד גדול, בהיות בהם הדם ההוא אות וסימן לקבלת בריתו של הקב"ה..."
ולמה נאמר להם להוריד את העדיים, כאשר כבר נאמר (בפסוק הקודם) שלא שתו עדיים? חזקוני מסביר כי "אינו דומה מתבייש מעצמו למתבייש מאחרים".
@ @ @ @ @ @
דעה שלפיה "עדי" הוא התפילין - מצינו במדרש "ילקוט אור האפלה", האומר כי "מכאן שהאבל פטור מתפילין. "הורד עדייך" - שיחלצו את התפילין, כיוון שטעו בעבודה זרה". ולדברי בעל "תורה שלמה" מקורו של המדרש הוא בזוהר (ח"א, רס"ב, בהשמטות). ולפי הפסיקתא רבתי (י,ו) העדיים הם עטרות וחגורות.
רלב"ג אומר כי ה"עדיים" הם "הנימוס התוריי" [תורני], כלומר חוקי התורה, "שהוא עדי ושלמות למי שיתנהג בו... וכאילו הסירו צווארם מתחת עול התורה..." וכמו שמתרגם יונתן את הכתוב ביחזקאל (הנ"ל "ואעדך עדי ואתנה צמידים על ידייך" - "ותקנית יתכון תקון פתגמי אורייתא..."
אברבנאל נחרץ כאשר הוא דוחה כמעט את כל הפירושים שהבאנו עד כה. העדי - "אין דעתי לפרשו על התורה... ולא לפרשו על התפילין...וגם לא על דם ברית...אלא כפשוטו , שהיו להם עדי עדיים, זה צמיד וזה רביד וזה נזר וזה עדיים אחרים שהיה מדרכם לשים אותם עליהם, מהם תמידיים ומהם ביום השבת..."
הסבר ייחודי יש לדון יצחק מדוע לא הסירו ישראל את העדיים מעליהם עד שלא נצטוו על כך במפורש. זה כמו אשה נשואה - האו אומר - שבעלה חלה לפתע, הן לא יתקשטו בתכשיטים שיש להן בבית, - "כי איך יתכן שתתקשטנה בעדי עדיים בהיות בעליהן בסכנה וצרה". מאידך הן גם לא יסירו את העדיים שכבר עליהן, פן יהיה סימן לאבלות ואלמנות..." כך זה היה גם כאן - אומר אברבנאל.
"הכתב והקבלה" כן מפרש "עדי" על התורה, כלומר משאיר אותו במימד הרוחני ומצטרף בכך לדעת הרלב"ג שאף מצטט אותו. לשד"ל ברור כי הכוונה לתכשיטים כפשוטם. הוא מסביר כי "העדיים היו לזכרון לעגל, כי מהם נעשה" ולכן היה טעם בהסרתם.
"ספר חסידים" לומד מכאן כי "בעל תשובה לא ילבש בגדי חמודות".
@ @ @ @ @ @
הנצי"ב מוולוז'ין אומר ב"העמק דבר", כי "עדי ישראל הוא [ה]רוח הישראלית". הוא מחלק בין התודעה של המון העם, שיודעים שד' הוא אלוקיהם...ולמרות שהם לא משיגים רוח הקודש, כל אחד יודע כי ד' עמו גם בדרך הטבע "והיא אמונת ישראל בד' אלוקינו ועדי זה מושרש בלב בכל שעה ובכל מקום..ואין צורך לזה הכנה כלל". האופן השני, לפי הנצי"ב, הוא של גדולי ישראל "שמכינים עצמם להשיג רוח הקודש ומשיגים האמת והוא עדי שאין למעלה ממנו..."
הנה הגענו לקצה המצע וב"עם קשה עורף" נעסוק בפעם האחרת, בעזרת הנותן חיים לכל חי.
Nincsenek megjegyzések:
Megjegyzés küldése